המלצת קריאה: השפעת מצבי פרידה וגירושין על מצבם הבריאותי ורווחתם של הילדים

מתוך 'ויקי רפואה'. יוצרי הערך: ד"ר מוטי חיימי ופרופ' אהרן לרנר.

לקריאת המאמר בויקי רפואה לחצו כאן

למרות האמונה שהייתה רווחת בנוגע לחיי המשפחה, כי הנישואין צריכים להוות התחייבות לכל החיים, שיעור הגירושין ברחבי העולם הולך ועולה.

מבין המדינות המתועשות, שיעור הגירושין הכי גבוה הינו בארה"ב, שם כחצי מכלל הנישואין הראשונים מסתיימים בגירושין, ויותר ממיליון ילדים חווים את גירושי הוריהם מדי שנה.

גם בישראל שיעור הגירושין הינו גבוה. מספר המשפחות המתגרשות בישראל עולה בהתמדה, והפך לבעיה חברתית משמעותית בשנות ה-2000. בין 1986 ל-1995 עלה מספר הגירושין ב-86%. בין 1990 ל-2000 עלה המספר ב-61%. עם כמות כה גדולה של ילדים ומתבגרים שחווים את תהליך הגירושין, חשוב להבין כיצד משפיע התהליך הזה על הילדים[1],[2].

במהלך שנות ה-80 וה-90 נעשו מחקרים רבים במגוון תחומים לבדיקת הסוגיה האם ישנה השפעה שלילית של התהליך הזה על חיי הילדים.

למרות שרוב המחקרים מצביעים על כך כי לגירושין יש השפעה שלילית על הילדים, הרי שישנן פרשנויות רבות ושונות לגבי ההשלכות של המצב הזה על חיי הילדים, ובמיוחד לגבי העוצמה של ההשפעה, האם ההשפעה השלילית נובעת מאירוע הגירושין עצמו או מהתהליך, והאם לעתים התהליך הזה יכול דווקא להיות טוב עבור הילדים במצבים מסוימים.

להשפעות השליליות של עצם הגירושין על חיי הילדים, יש להוסיף את ההשפעות השליליות על הילדים הנובעות מעצם המאבק בין ההורים, שהינו מר ומכוער פעמים רבות, והנפגעים הניכרים ממנו הם הילדים עצמם.

קיימת גם ספרות נסיונית ענפה בנוגע לזיהוי הגורמים המקדמים הסתגלות טובה והתאוששות או שמגבירים את הסיכון בילדי גירושין. מבין אלה ישנם גורמים הקשורים להסדרי המחיה של הילדים, ובמיוחד ההגבלות הקיימות מבחינת הסדרי הביקור המסורתיים במשפחות שיש בהן אבות תומכים וטובים.

באופן כללי, הספרות הנסיונית מדגימה יתרונות רבים לילדים, כולל הסתגלות פסיכולוגית והתנהגותית טובה יותר והישגים לימודיים ואקדמיים טובים יותר, כאשר הסדרי המחיה של הילדים מאפשרים לאבות התומכים והאוהבים של הילדים להיות מעורבים באופן פעיל (Active) בחיי הילדים על בסיס שבועי וסדיר, כולל שילוב (Combination) של לינות ובילוי זמן פנאי, כולל זמן הקשור למתרחש בבית הספר.

יתר על כן, הילדים עצמם רוצים יותר קשר עם ההורה הלא-משמורן שלהם, לעומת מה שבאופן טיפוסי מוסכם בין ההורים או על ידי בתי המשפט, ורבים מהם מעדיפים את התפיסה של משמורת פיזית משותפת (Shared physical custody). אותם ילדים ומתבגרים שחיו בהסדר של משמורת משותפת – מסופקים באופן כללי, חשים אהובים, מדווחים על פחות תחושה של אובדן ולא מתבוננים בחייהם דרך העדשה של גירושי ההורים שלהם, בהשוואה לילדים שחיו במשמורת יחידנית עם אימותיהם.

גם ישראל החלה סוף סוף לאחרונה, כמו מדינות נאורות אחרות בעולם, לצעוד לכיוון עתיד שפוי והוגן יותר בכל הנוגע להמלצות ולהתנהלות במצבי פרידה וגירושין. יש לזכור כי עקרון טובת הילד הוא העקרון הבסיסי שצריך להוות את השיקול הראשון במעלה, ואין לתת לשיקולים זרים הנובעים ממאבקי כוח וממון, חלק בהחלטות על גורל הילדים.

השפעת תהליך הגירושין על מצבי חולי נפשיים והתנהגות חריגה בילדים

ב-1991, Amato ו-Keith‏[3] בחנו תוצאות של 92 מחקרים שכללו 13,000 ילדים שחוו גירושין. התוצאות היו שמצבם של הילדים הללו היה בממוצע פחות טוב מזה של ילדים למשפחות רגילות. לילדים הללו היו יותר קשיים בבית הספר, יותר בעיות התנהגותיות, יותר תפיסה עצמית שלילית, יותר בעיות חברתיות עם בני גילם, ויותר קשיים להסתדר עם הוריהם. מחקרים מאוחרים יותר[4],[5] אימתו את הממצאים הללו.

יחד עם זאת, Amato גם הדגיש במחקרו מ-1994‏[6], כי ההבדלים הממוצעים בין הקבוצות הללו אינם מעידים על כך שמצבם של כל הילדים למשפחות גירושין גרוע יותר מאשר של ילדים למשפחות רגילות. התוצאות הללו מראות כי כקבוצה, ילדים למשפחות גירושין חווים יותר בעיות מאשר ילדים למשפחות רגילות.

במחקרה של Hetherington ב-1993‏[7] דווח כי 90% מהילדים המתבגרים במשפחות רגילות היו בטווח הנורמלי מבחינת בעיות, ואילו ל-10% היו בעיות רציניות שדרשו עזרה מקצועית. לעומת זאת, במשפחות בהן חוו גירושין - 74% מהבנים ו-66% מהבנות היו בטווח הנורמלי, ואילו 26% מהבנים ו-34% מהבנות היו בטווח ה"בעיייתי".

לעומת זאת, Amato העריך[8] כי מצבם של כ-40% מהמבוגרים הצעירים ממשפחות גירושין היה טוב יותר מאנשים צעירים ממשפחות "רגילות".

ממחקרים אלה ניתן להסיק 2 מסקנות עיקריות:

מצד אחד, לרוב הילדים למשפחות שחוו גירושין אין בעיות חמורות שדורשות עזרה מקצועית

מצד שני, לאחוז גבוה יותר של ילדים למשפחות שחוו גירושין, בהשוואה למשפחות רגילות, יש סיכוי גבוה יותר לפתח בעיות רציניות

במחקרים נוספים[5],[9],[10] צוינו מספר גורמים שיכולים לתרום להבדלים הללו:

אובדן הורי - תהליך הגירושין מביא לעתים קרובות לאיבוד הקשר עם אחד ההורים. האובדן הזה מלווה גם באיבוד של הידע, המיומנויות והמשאבים (רגשיים, כלכליים ועוד) של אותו הורה

אובדן כלכלי - תוצאה נוספת של הגירושין היא שלילדים המתגוררים במשפחות חד הוריות אין בדרך כלל אותם משאבים כמו לילדים במשפחות רגילות

יותר עָקָה (Stress) – תהליך הגירושין מלווה לעתים בשינויים רבים בחיי היום יום של הילדים, כמו שינוי בתי ספר, הטיפול בילד, שינוי הבית וכדומה. הילדים מתבקשים לעתים גם להסתגל לשינויים ביחסים עם חברים ובני המשפחה המורחבת. השינויים הללו יוצרים סביבה יותר מלחיצה עבור הילדים

הסתגלות הורית מופחתת - ההתמודדות של הילדים במשפחות תלויה בחלקה גם במצב השכלי (Mental) של ההורים, וזה נכון גם במשפחות שחוו גירושין

העדר יכולת או היענות (Competence) של ההורים – הרבה ממה שקורה לילדים, קשור לכישורים של ההורים שיעזרו להם להתפתח. לכְּשִׁירוּת של ההורים לאחר הגירושין יש השפעה ניכרת על מצב הילדים

חשיפה לעימות (Conflict) שבין ההורים - העימות הזה קיים בכל משפחה, ובמיוחד במשפחות שחוו גירושין. לרמת העימות שאליה הילדים נחשפים יש השפעה מכרעת על הרְוָוחָה (Wellbeing) של הילדים

מספר דוגמאות הממחישות את ההשפעה השלילית של תהליך הגירושין והמאבק בין ההורים על הילדים:

פגיעה לימודית וחברתית, הסתגרות של הילד - א.נ, בן 7 שנים. יש לו עוד אח קטן בן 5 שנים. הוריו נמצאים מזה מספר חודשים בתהליך גירושין והיחסים ביניהם קשים ומתוחים. האב עזב את הבית אך מקפיד לפגוש את הילדים. המורה בבית הספר מתארת ירידה בלימודים, הסתגרות, חוסר רצון להשתתף בשיעורים ונסיגה חברתית עד כדי חוסר רצון לשחק עם הילדים בהפסקות ואף תוקפנות כלפיהם. פעם אחת הילד ישב מתחת לשולחן וסרב לצאת החוצה כשהאב בא לבקר אותו

"מחלת ימי הביקורים" - ש.צ, בן שנתיים וחצי. סובל מדלקת עור אטופית (Atopic dermatitis) קלה וצפצופים ריאתיים מדי פעם. הוריו נמצאים בהליכי גירושין מזה כשנה. הוריו נאבקים על המשמורת על הילד. כאשר האב מגיע לקחת את הילד למפגשים, האם טוענת כי הוא חולה ומסרבת למסור אותו לאב למפגש. האם אף פונה שוב ושוב לגורמים רפואיים שונים בניסיון לקבל אישורים על מצבו הרפואי הקשה לכאורה של הילד, ובכך למעשה טוענת כי האב אינו מסוגל להתמודד בעצמו עם מתן טיפול באינהלציות (Inhalations) לילד בעת הצורך או מריחת קרמים שונים על עורו של הילד

פגישה במרכזי קשר - ב.ד ו-ק.ד, אחים בני 4.5 ו-3 שנים. נפגשים עם אביהם אך ורק במרכזי קשר בנוכחות פקידת סעד, וזאת מאחר והאם טענה בפני בית המשפט כי האב אלים כלפיה. הילדים מאוד שמחים לפגוש ולראות את האב ונתלים על צווארו, נראים מפוחדים מהמצב (Situation) ומהמקום הזר והמנוכר. פקידת הסעד היא שמכתיבה לאב ולילדים במה לשחק וכיצד להתנהג במפגש

האשמות שווא על התעללות מינית - א.ה, ילדה בת 10 שנים. מתגוררת עם אימה. אביה של הילדה הורחק מהבית עקב תלונה של האם על כך שהתעלל מינית בילדה. טענה זו הוכחה כשקרית, אך האב ממעט להיפגש עם הילדה בעקבות כך

תופעת הניכור ההורי - ג.ר, נערה בת 15 שנים. הוריה גרושים מזה כשנתיים. הנערה מתגוררת עם אימה ואחותה הקטנה. האב עבר לגור בעיר אחרת ומתגורר עם בת זוג חדשה. הנערה מסרבת לפגוש את אביה או אפילו לשוחח איתו

בעיות התנהגות ודיכאון

ממחקרים רבים שערכה ד"ר ג'ואן קלי, בעניין ילדים להורים גרושים[10],[11],[12],[13], [14],[15],[16],[17],[18],[19],[20],[21],[22],[23], עולה בין היתר, כי ככל שעוצמת הסכסוך הזוגי גדלה, גדל הסיכוי לבעיות התנהגות ודיכאון בקרב ילדי בני הזוג. הדבר תקף הן לילדי הורים נשואים (הנמצאים בסכסוך) והן לילדי הורים גרושים. השפעות אלה ניכרות אף בגיל הבגרות, כך שמבוגרים המדווחים על סכסוך זוגי קשה בין הוריהם, ביטאו באופן משמעותי יותר בעיות התנהגות ודיכאון, מאשר מבוגרים, אשר גדלו כילדים להורים אשר יחסיהם הזוגיים תקינים. גם לטיב הסכסוך ולאופיו ישנה השפעה ישירה על הילד במשפחה: ככל שהסכסוך ממוקד יותר בילד, כך שהילד הוא מושא הסכסוך, כך גדלה ההשפעה השלילית על הילד. בנוסף, ככל שהסכסוך תכוף יותר וחריף יותר בעוצמתו, וככל שמידת האלימות המעורבת בסכסוך גדלה – גדל הסיכון להשפעה שלילית על הילדים.

לעומת זאת, הורים המפגינים יכולת זוגית (גם אם לא מלאה) לפתרון סכסוכים ביניהם, מפחיתים את רמת המתח והחרדה שילדיהם נתונים בה. המצב הגרוע ביותר לילד, בין אם הוריו מתגרשים ובין אם לאו, הוא להיקלע למוקד הסכסוך בין הוריו. בקרב ילדים להורים גרושים, זוהתה תופעה זו, כאחד מגורמי המתח המרכזיים בשלבי הסתגלות הילד למצב שלאחר הגירושין. כחלק מן המסקנות הביצועיות (Operative), מצביעה ד"ר קלי על הצורך בעידוד הורים לעבור חינוך לגירושין, בעיקר על מנת לסייע להורים להבין את מידת ההשפעה של התנהגותם על ילדיהם.

במחקר[24] שנעשה על ילדים מתחת לגיל 3 נצפה כי ילדים במשפחות עם 2 הורים – תפקדו טוב יותר בהשוואה לילדים במשפחות חד הוריות (עם אמהות לא נשואות או גרושות) בכל הנוגע ליכולות הכרניות (Cognitive) וחברתיות (Social), התנהגות בעייתית בכלל והתנהגות עם האם. הייתה גם השפעה למידת ההכנסה של האם, השכלתה, מוצאה האתני, ונוכחות תסמינים דיכאוניים אצל האם.

התנהגות עבריינית, אלימות ופגיעה בהתפתחות הגברית

במאמרם של Kalter וחבריו[25] תואר מחקר קליני, שבוצע במהלך תקופה של 10 שנים על כ-600 ילדים להורים גרושים. מחקר זה קובע כי תגובותיהן וצורכיהן של בנות להורים גרושים שונות מזו של בנים. נמצא כי אצל בנים להורים גרושים, אשר נשארו לרוב במשמורתה של אמם, נפגעה התפתחותם הגברית, בשל חוסר באב, בדמות גברית, אשר השפיעה עליהם בנושא הגבריות. אצל בנים אלו נמצאה נטייה להתנהגות מעין עבריינית, וקושי לשלוט בדחפיהם. החוקרים קובעים כי לבנים דרושה הזדהות חיובית מוצקה עם אבותיהם, על מנת להפנים שליטה על התנהגותם. מיעוט המגע עם האב מסביר את התנהגותם המעין עבריינית של הבנים הללו. במחקר זה, נמצאו לרוב בנים זועמים, אשר נהגו להתנגד לסמכותן של אמם ושל מורתם וכמו כן, היו הרבה יותר מעורבים בתגרות בבית הספר.

במאמרו של Pfiffner וחבריו[26] דווח כי במשפחות שבהן הייתה נוכחות של האב בבית, הודגמו פחות תסמינים לא חברתיים (Antisocial) אצל ההורים ואצל הילדים.

DeGarmo ו-Forgatch[27] אף בדקו את המשתנים המשפיעים על התנהגות עבריינית בקרב ילדים לאמהות גרושות ששהו בבית ספר יסודי, ודיווחו על ירידה בעבריינות לאחר התערבות טיפולית.

מחקר מסלובקיה[28] שבדק את שכיחות השתיינות במתבגרים במשפחות גירושין מראה כי ישנה השפעה לתהליך הגירושין של ההורים על השתיינות של הילדים המתבגרים, בעיקר בחודש האחרון (שקדם למחקר), וכי מעורבות חיובית של האב לאחר הגירושין מהווה גורם (Factor) מגן בכל הנוגע לשיעור האלכוהוליזם (Alcoholism) והשתיינות במשפחות שחוו גירושין.

Wolchik וחבריו[29] טוענים כי בהשוואה למתבגרים להורים שלא התגרשו, אצל מתבגרים להורים גרושים יש סיכון גבוה יותר לפתח הפרעות שכליות, לנשור מבית הספר, או להיכנס להיריון. הם בחנו את היעילות של תוכניות תמיכה למתבגרים בהשוואה לאלה שכללו את המתבגרים והאמהות יחדיו (ושהוכחו כיותר יעילות).

הידרדרות לימודית וחברתית

ממאמרם של Amato ו-Keith[3] עולה כי לילדים שחוו גירושין היו יותר קשיים בבית הספר ויותר בעיות התנהגותיות. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי כאשר לילדים יש יחסים קרובים עם אביהם, והאבות מעורבים באופן פעיל בחייהם - הדבר קשור באופן מובהק להסתגלות טובה יותר והישגים אקדמיים משופרים בילדים בגיל בית הספר, בהשוואה לילדים עם אבות פחות מעורבים[30],[31].

מעורבות אבהית גבוהה יותר בבית הספר קשורה עם תפקוד אקדמי טוב יותר והתנהגות טובה יותר, כולל יותר ציונים גבוהים יותר, פחות היעדרויות, וגישה חיובית יותר לבית הספר, בהשוואה לילדים הצעירים שאבותיהם היו פחות מעורבים[32].

התאבדויות

במחקר מדנמרק[33] העריכו את גורמי הסיכון להתאבדות בקרב אנשים צעירים, המיוחסים לגורמים משפחתיים וחברתיים-כלכליים (Socioeconomic). בין יתר הגורמים ההוריים שהיו קשורים לסיכון מוגבר להתאבדות בקרב אנשים צעירים, היה גם הגירושין של ההורים.

מחקרים נוספים בדקו אם יש הבדלים בשכיחות ניסיונות אובדניים בקרב בנים ובנות להורים גרושים. מחקר אחד[34] דיווח על שכיחות גבוהה יותר של דיכאון, ניסיונות אובדניים וסיכון גבוה יותר להתאבדויות בקרב בנות להורים גרושים בהשוואה לבנים להורים גרושים, ואילו מחקר אחר[35] דיווח על שיעור גבוה יותר של אידאליזציית (Idealization) ההתאבדות בקרב גברים להורים גרושים.

התעללות בילדים - Child abuse

במחקר מכוויית[36] בקרב 4,467 סטודנטים, שבדק מי מהם חווה אירועים של התעללות בילדותו, נמצא כי היה קשר מובהק בין התעללות בילדים לבין גירושין צל ההורים.

בנוגע להתעללות בילדים - במצבים בהם חסרה דמות האב גם ללא קשר למצבי גירושין - על פי מחקר גדול מטעם הפנטגון[37], נמצא כי ילדים להורים המשרתים בצבא היו מועדים להתעללות והזנחה מאמהותיהם כאשר האבות היו במלחמה בעיראק או אפגניסטן. על פי המחקר, כאשר האבות היו מוצבים במלחמה רחוק מהבית, האמהות התוודו על שנתנו טיפול לא ראוי לילדיהן פי 3 יותר מאשר בזמן שהאבות היו בבית. במהלך התקופות הללו, בהן האבות לא שהו בבית, האמהות שהיו בבית לבדן, הזניחו את ילדיהן פי 4 יותר, והתעללו בהם גופנית פי שניים יותר מהרגיל.

חשיבות הקשר עם האב

מחקרים בפסיכולוגיה במהלך כעשרים השנים האחרונות, מצביעים על כך שחשיבות האב בחיי ילדיו היא גדולה לא פחות מזו של האם. במאמרה של Kelly[12] נאמר בין השאר כי בעבר מקרי הגירושין היו בעיקר במקרים קיצוניים של נטישה, אלכוהוליזם, מחלות נפש, הזנחה וכיוצא בזה. על כן, בנסיבות אלה, כלל לא הייתה ציפייה כי האב ישמור על קשר רציף ועמוק עם ילדיו. מסורת זו התרחבה לשנות השבעים, אך כאשר התרבו מקרי הגירושין, והשתנו הנסיבות - בוצעו מחקרים אשר אילצו בחינה מחדש של הגישה אל האבות. מחקרים רבים הדגישו את חוסר שביעות הרצון החריפה של ילדים, בגין הביקורים המוגבלים שנכפו עליהם עם אבותיהם, את עצבותם בגלל האובדן של קשר תכוף ואת ההפחתה במהלך הזמן של חשיבות האב, כאשר הקשר הוגבל. הילדים שהיה להם קשר טוב עם אביהם, חשו שלראות את אביהם כה מעט היה דבר בלתי נסבל, והילדים הצעירים יותר חשו תחושת פחד, כי אביהם נטש אותם.

במחקר שנעשה ב-2007[38] בקרב מבוגרים צעירים, נצפה כי ככל שהאנשים הללו שהו זמן רב יותר עם אבותיהם בתקופת ילדותם לאחר הגירושין, כך יחסיהם עם האבות היו טובים יותר בתקופת בגרותם וכך גם מצבם הרפואי הכללי. יחסים לא טובים בין האבות לילדים ודחק גבוה יותר ניבאו מצב בריאותי גרוע יותר בתקופת הבגרות.

תסמונת הניכור ההורי

תסמונת הניכור ההורי (PAS‏, Parental Alienation Syndrome) היא הפרעת ילדות שמופיעה כמעט באופן בלעדי בהקשרי מאבקים על חזקת הילד. ד"ר ריצ'ארד גרדנר טבע את המונח "תסמונת הניכור ההורי", בתארו תופעה העולה בעיקר בהקשר של מאבקי משמורת, בה הילד משתתף במסע הכפשה נגד אחד מהוריו, וכאשר לתוכן ההכפשה אין יסוד במציאות. בהפרעה זו, הורה אחד (ההורה המנכר) גורם למסע השמצה נגד הורה השני (ההורה המנוכר, הקורבן). בהפרעה זו מופיעות לא רק שטיפות מוח על ידי הורה אחד כנגד הורה השני, אלא גם נוצר מצב בו הילד מייצר טענות נגד ההורה המנוכר כדי לתרום להשמצה של ההורה המנכר[39],[40],[41].

למרות המחלוקת על גרדנר[41], נכתבו מאמרים רבים בנושא זה. גם בישראל נכתבו מאמרים בנושא הניכור ההורי, שזכו לציטוט נרחב בפסקי דין רבים[42],[43].

האשמות שווא על התעללות מינית

תופעה זו של האשמות שווא על פגיעות מיניות וגופניות (Physical) בילדים מצד הורים כלפי בן זוגם במצבי גירושין עולה בשכיחותה בשנים האחרונות. חלק מהחוקרים רואים בתופעה זו חלק ממגפה מתפשטת והולכת[44],[45],[46]. ‏Cooke ו-Cooke‏[47] ציינו במחקרם כי ממצאים קליניים וסטטיסטיים מצביעים כי קיימת סבירות גבוהה יותר שההאשמות יהיו האשמות שווא, כשמדובר במאבקי משמורת וגירושין. ברוב המקרים ההאשמות הן מצידה של האם, כלפי בעלה או בעלה לשעבר, במהלך או לאחר הגירושין. אין ספק כי להאשמות אלה ישנה השפעה על העמקת הסכסוך בין ההורים וכתוצאה מכך - השפעה על מצב הילדים החשופים למאבקים ומתח בין ההורים.

מחקרים שונים בדקו את השפעת תהליך הגירושין על ילדים שונים באותה משפחה. במחקר מ-2003[48] נמצא כי האחאים חווים את תהליך הגירושין באותה דרך, מבחינת השפעת התהליך על רמת החינוך של הילדים ועל הסיכוי שלהם לעבור גירושין בעתיד. יחד עם זאת, התהליך הזה מהווה רק גורם אחד מיני רבים בהשפעה על עתידו של הילד.

מחקרים שונים[49] בדקו גם אם ניתן לייחס את הפסיכופתולוגיה (Psychopathology) והנטייה לעבריינות בקרב בני נוער במצבי גירושין להשפעה הגנטית הקיימת באותן משפחות, ולא לתהליך הגירושין עצמו. ההשערה (Hypothesis) הזו נבדקה בקרב משפחות שבהן היו ילדים מאומצים בהשוואה למשפחות עם ילדים ביולוגיים שחוו גירושין. התוצאות הדומות שהתקבלו בקרב שני סוגי המשפחות המחישו כי החוויה של תהליך הגירושין היא זו שמשפיעה על העבריינות בתקופת ההתבגרות ולא הנטייה הגנטית באותן משפחות.

השפעת תהליך הגירושין על מצבי חולי גופניים בילדים

למרות שההשפעות העיקריות של תהליך הגירושין ניכרות בתחום הנפשי-התנהגותי, הרי שתוארו גם השפעות על תחלואה גופנית של הילדים במצבים אלה.

כך למשל תואר במחקר מטיוואן[50] קשר מובהק בין גירושין של ההורים לבין כאבי ראש יומיומיים של הילדים (CDH‏, Chronic Daily Headach).

מחקרים שונים תיארו אצל ילדים שכיחות מוגברת של הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD‏, Attention Deficit Hyperactivity Disorder) במצבי גירושין והתעללות[51], ושכיחות מוגברת של היפראקטיביות ובעיות קשב במשפחות עם סיכון מוגבר (גירושין, מצב חברתי-כלכלי נמוך וגודל משפחה גדול)[52].

גם במחקר גדול מקוריאה[53], בקרב 2,673 סטודנטים, תואר כי לילדים ומתבגרים ישנו סיכון מוגבר לפתח הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות במשפחות שחוו מצבים של פרידה וגירושין.

סיכון מוגבר להיפראקטיביות ובעיות התנהגות תואר גם בקרב ילדי גן למשפחות שחוו פרידה או עימותים משפחתיים בעוצמה גבוהה[54].

מחקר נוסף מצרפת[55] בדק את הקשר בין סביבה משפחתית שלילית בתקופת הילדות לבין תפיסת הבריאות העצמית (Self perceived health) בגיל הבגרות. נמצא כי מצבי פרידה וגירושין של ההורים בגיל הילדות קשורים עם תפיסת בריאות גרועה יותר בגיל המבוגר. הייתה התייחסות גם לבריאות הנפשית וגם לבריאות הגופנית. נמצא שהמדד הזה הושפע מהיחסים שבין ההורה לילד, ומהאפשרות שאותו אדם היה עד לאלימות בין ההורים בתקופת ילדותו.

גם מחקר מספרד[56] שבדק את איכות החיים (QOL‏, Quality Of Life) כפי שנתפסה על ידי הילדים עצמם, דיווח על איכות חיים גבוהה יותר בילדים להורים נשואים מאשר באלה להורים גרושים. לילדים שדיווחו על עימות בין ההורים לאחר הגירושין היתה את איכות החיים הנמוכה ביותר.

הסדר מחיה של ילדים לאחר פרידה וגירושין והשפעתו על הסתגלות הילדים והרווחה שלהם

כאשר ההורים נפרדים, הילדים באופן טיפוסי נכנסים להסדרי מחיה חדשים עם כל הורה, בתבנית שנקבעת בדרך כלל על ידי אחד ההורים או שניהם, או בהתאם להסכם שנובע מההמלצות וההחלטות של עורכי דין, מטפלים, מעריכי מסוגלות הורית או בתי המשפט.

רוב ההחלטות הללו הביאו לכך שמשנות ה-60 הילדים מבלים את רוב זמנם עם הורה אחד וזמן מוגבל בלבד עם ההורה האחר (ההורה "המבקר")[57].

רוב ההחלטות הללו התבססו על אמונות ודעות מסורתיות בהקשר לתוכניות ההוריות והסדרי הראיה שלאחר הפרידה. בהתבסס על התרבויות המסורתיות לפיהן האמהות נשארו בבית לטפל בילדים, בעוד האבות עבדו על תקן מרוויח השכר העיקרי, הונח באופן כללי שהאמהות יהיו המטפלות העיקריות לאחר הפרידה, ואילו האבות יבקרו את הילדים בצורה שמשקפת לכאורה את תפקידם המשני (Minor) בגידול הילדים.

ההעדפה הזו של האמהות חוזקה על ידי תיאוריה פסיכואנליטית (Psychoanalytic) לא מבוססת שהתמקדה בחשיבות הבלעדית של האם עבור הילדים, על ידי מחקר שבחן את התפתחות הילדים המוקדמת והתמקד רק באמהות ובילדים, ועל ידי מחקר היפרדות מוקדמת בתקופת המלחמה בבריטניה על ילדים מאושפזים, שדיווח על הסכנות בהיפרדות ממושכת של הילדים מאימותיהם[57].

בד בבד עם עליית מעמד האישה ועם שאיפתה להתקדמות, מימוש עצמי ושוויון, עולה קולם של אבות רבים, המבקשים לקחת חלק משמעותי בחיי ילדיהם.

מחקרים חברתיים רבים ומחקרים בתחום התפתחות הילד שבוצעו במשך 4 העשורים האחרונים הביאו לזיהוי של גורמים הקשורים לסיכון ולהתאוששות הילדים לאחר גירושין. רוב המחקרים הללו אינם ידועים או מוכרים להורים ולגורמים המקצועיים שעושים את ההחלטות הגורליות (Critical) לגבי הסדרי הראיה של הילדים[57].

למרות המחקרים המראים כי חשובה התרומה גם של האב וגם של האם להסתגלות הילדים[58], למרות שמדינות רבות אימצו חוקות בשנות ה-80 ושנות ה-90 המוקדמות שעודדו ביקורים תכופים ואפשרו משמורת פיזית משותפת כאפשרות הורית מקובלת, למרות המספרים הגדולים והמשמעותיים של נשים שעובדות מחוץ לבית, למרות העובדה שגברים מבקשים לקחת אחריות רבה על הטיפול בילדיהם בחיי הנישואין[58],[59] - הסדרי המחיה של ילדים לאחר גירושין נותרו יציבים במשך 35 השנים האחרונות והמנהגים החוקיים והחוקתיים שהוטמעו היו קשים לשינוי.

רוב ההנחיות לגבי הסדרי ראיה ומשמורת, עוצבו כמרשם אחיד המתאים לכולם (One size fits all), שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא-משמורן, שהוא בדרך כלל האב. תוכנית הורות זו הייתה פשוטה ליישום, לא דרשה אנליזה (Analysis) משפטית או פסיכולוגית, ושיקפה את האמונה הלא מבוססת שהילדים ייפגעו לכאורה אם יהיה להם יותר מבית אחד[57].

בשנות ה-90 המוקדמות לכ-20% מכלל ההורים ברחבי העולם הייתה משמורת משותפת חוקתית (Joint legal custody). מחקרים שבוצעו באריזונה, קליפורניה ומסצ'וסטס הראו כי כאשר החוק שוּנה ואפשר משמורת משותפת חוקתית, אחוז ההורים שהנהיגו משמורת משותפת חוקתית עלה ל-50-90%[11],[60],[61],[62].

משמורת משותפת חוקתית מאפשרת לשני ההורים לקחת חלק בהחלטות חשובות הנוגעות לילדיהם (למשל החלטות הקשורות לבריאות, חינוך, מעונות יום וכדומה), בעוד שבמשמורת יחידנית, הורה אחד עושה את כל ההחלטות ואינו צריך להתייעץ או לדווח להורה השני.

המינוח של משמורת משותפת התכוון להמחיש כי הילדים שוהים פרקי זמן לא מבוטלים עם שני ההורים, למרות שלא בהכרח בחלוקה של 50/50. החוקרים הגדירו באופן טיפוסי משמורת פיזית משותפת או "מגורים כפולים" כאשר הילדים שוהים 33-50% עם הורה אחד ושארית הזמן אצל ההורה האחר. אבות עם רמת השכלה גבוהה יותר ומשאבים כלכליים (Financial) טובים יותר, נוטים יותר לבקש ולקבל משמורת פיזית משותפת[57],[60],[61],[62],[63].

למרות השיפור היחסי בהסדרי הביקור עם האבות, עדיין קיימת התנגדות למגעים ממושכים כאלה בקרב אמהות ואנשי מקצוע מסוימים המאמינים, בהעדר כל מידע מבוסס על כך, שילדים לא יכולים ללכת לבית הספר ממקומות מגורים שונים.

למרות ששיעור המשמורת המשותפת נותר עדיין נמוך, ל-35% עד 60% מהילדים יש כיום לכל הפחות ביקורים עם אביהם מדי שבוע, ובדרך כלל ביקור או לינה באמצע השבוע[60],[62].

למרות השינויים המעודדים, עדיין למיעוט הילדים יש מגע שבועי מספק עם ההורה הלא-משמורן (בדרך כלל האב) לאחר פרידה, בארה"ב ובמקומות נוספים, למרות הנתונים המראים שהסדרי הביקור המסורתיים או קשר מופחת, מובילים לקרבה מופחתת בין הילדים להורה הלא-משמורן[57],[64].

עם זאת, מספר הילדים שלא היה להם קשר בכלל עם אביהם במשך 2-3 השנים שלאחר הגירושין, פחת מ-50% (בשנות ה-80 המוקדמות) ועד ל-18-26% בסוף שנות ה-90. השינוי הדרמטי הזה הוא ככל הנראה תוצאה של מחקרי הגירושין המדגישים את החשיבות של מגע מתמשך עם האב לרווחה של הילד[60],[64],[65],[66],[67],[68],[69],[70].

הפחתת ההשפעות השליליות על הילדים

במאמרם של Brinig ו-Buckley[71] מצהירים השניים, אשר ביצעו מחקר בנושא המשמורת המשותפת: "כמו כל דבר אחר בגירושין, מאבק משמורת לעיתים נראה כמו משחק של הכול או לא כלום, שבו בן זוג אחד מפסיד ואחד מנצח. זמן ששני ההורים בילו עם ילדיהם, צריך כעת לחלקו. באופן מסורתי זו הייתה חלוקה חדה, עם הורה אחד שמקבל משמורת בלעדית ועל ההורה שני נכפות זכויות ביקור מוגבלות. לאחרונה, משמורת משותפת נעשתה שכיחה יותר. במשמורת משותפת, לשני ההורים יש גישה לילדיהם והם חולקים את האחריות ואת המחויבויות המשותפות לגידולם. התומכים במשמורת משותפת טוענים, כי זה מפחית את כאב הגירושין עבור ילדים. כי לילד, משמורת בלעדית, יכול להיראות כמו מותו של ההורה הלא-משמורן ובמובנים רבים, זה אכן כך".... "משמורת משותפת, למרות שהיא אינה כמו המשך נישואי ההורים, מקלה על הקשיים הללו שהילד חווה ומכינה אותו טוב יותר לחיים כמבוגר."

במאמרה של Turkat[72] מבקשת כותבת המאמר להסב את תשומת לבם של הפסיכולוגים, לבעייתיות הקיימת בהפרעות בהסדרי הראיה. במאמרה, כותבת המחברת כי העמדה היא שהסדרי ראיה נרחבים עם ההורה הלא-משמורן, היא זכות חשובה להורה ולילדו.

השקפת הילדים לגבי הסדרי המחיה

מחקרים מוקדמים מצאו כי רוב הילדים דיווחו על אובדן ההורה הלא-משמורן כהֶבֵּט (Aspect) הכי שלילי של הגירושין, והיו במצוקה ובאכזבה קשה מהסדר הביקור של סופי שבוע לסירוגין. הם תיארו את אביהם כשולי (Peripheral) לחייהם במונחים של קרבה וסיפוק, משמעת ותמיכה רגשית[64],[73],[74].

מחקרים יותר חדשים דיווחו כי מחצית מהילדים והמתבגרים הצהירו כי רצונם בקשר הדוק יותר עם אבותיהם, ושליש מהם רצו שהקשר יהיה ממושך יותר.

במחקרים מניו זילנד, רק 2% מהילדים רצו פחות קשר עם אביהם, במיוחד כאשר האב היה קשה, כועס או לא מעוניין[75],[76].

בקרב סטודנטים בקולג', שחוו את גירושי הוריהם 11 שנים קודם לכן, יותר ממחציתם אמרו שרצו לשהות יותר זמן עם אבותיהם. 70% מהמבוגרים הצעירים הללו דיווחו כי הסדרים של חלוקת זמן שווה הייתה הפתרון האפשרי הטוב ביותר. בקרב אלה שחיו במשמורת משותפת - 93% ביטאו שביעות רצון והאמינו שהסידור היה הטוב ביותר עבורם[77].

מחקר נוסף בקרב סטודנטים בקולג' שחיו במשמורת פיזית משותפת, דיווח על פחות תחושות של אובדן בקרב הסטודנטים הללו. הם פחות ראו את חייהם דרך העדשה של הגירושין, בהשוואה לילדים שחיו בהסדרי משמורת יחידה[78].

בכמה מחקרים[5],[74],[79],[80] נצפו יחסים לא טובים בין הילדים שהגיעו לגיל של מבוגר-צעיר, לבין אבותיהם, במיוחד בהעדר חיבה ואימון, ופחות בקשות לסיוע מצדם, בהשוואה למבוגרים-צעירים במשפחות שבהן ההורים נשואים.

יחד עם זאת, כאשר למתבגרים היה קשר טוב עם אביהם בזמן הפרידה ומגעים תכופים עם האבות, לא היה הבדל בין מבוגרים-צעירים אלה לבין מתבגרים למשפחות ללא גירושין[81].

עבור רוב הילדים למשפחות שעברו פרידה או גירושין - חשוב שרצונם בנוגע להסדרי המחיה וגמישותם יילקח בחשבון על ידי ההורים[15],[75],[76],[82],[83].

מתבגרים נטו לראות את הסדרי המחיה שלהם כמשביעי רצון והוגנים כאשר הם יכלו לראות את ההורה הלא-משמורן כל אימת שחפצו בכך[83].

סטודנטים בתיכון או בקולג' שהוריהם היו יותר גמישים בהתאמת הסדרי הביקור בהתאם לצורכיהם של הילדים, היו פחות כעוסים וקרובים יותר לשני הוריהם, בהשוואה לאלה שהוריהם התנגדו לשינויים בהסדרי הביקור בכך שיתאימו לצרכים של הילדים הצעירים[77].

השפעת הסדרי המחיה על ההסתגלות של הילדים

במאמרו של Bauserman[84], קובע המחבר כי ילדים במשמורת משותפת מסתגלים טוב יותר מאשר ילדים הגדלים עם משמורן יחיד, ואותו הדבר כילדים להורים נשואים. נערכו השוואות נפרדות לגבי הסתגלות כללית, היחסים במשפחה, בטחון עצמי, הסתגלות רגשית והתנהגותית והסתגלות ייחודית (Specific) לגירושין. התוצאות תאמו את ההנחה, שמשמורת משותפת יכולה להועיל לילדים, כנראה מאחר והיא מסייעת לשמור על קשר מתמשך חיובי עם שני ההורים.

הסיכון לבעיות הסתגלות, בעיות חברתיות ובעיות אקדמיות גבוה פי 2 יותר בילדים להורים גרושים, בהשוואה למשפחות שבהם ההורים נשואים[5],[14],[85],[86].

גורמים שמפחיתים את הסיכון לבעיות הללו כוללים: הורים חמים וכשירים (Competent), העדר דיכאון והפרעות פסיכולוגיות אחרות אצל ההורים, עימות בעוצמה נמוכה, והבטים מסוימים של הסדרי מחיה לאחר פרידה[20].

מלבד מחקרים של משמורת פיזית משותפת בהשוואה למשמורת אימהית בלעדית, אין מחקרים נסיוניים (Empiric) שבדקו אילו הסדרי מחיה ייחודיים קשורים עם תוצאות טובות יותר לילדים לאחר גירושין[57].

ישנה ספרות ענפה שבדקה את היחס בין תדירות המגע עם האבות לבין ההסתגלות של הילדים. התדירות לכשעצמה לא הייתה באופן כללי מנבא טוב לתוצאות של הילדים, חלק מזה מאחר והאבות היו שונים באיכות ההורות, ומאפיין זה גם לא בדק את משך הביקורים[57].

במצבים של עימות בעוצמה נמוכה, ובמקרים של בנים וילדים צעירים יותר, מגע תכוף וסדיר עם האבות היה קשור להסתגלות טובה יותר של הילדים[73],[87],[88].

כמו כן, נעשה שימוש הולך וגדל במעברים נייטרליים (Neutral) של הילדים בבית הספר ובמעונות היום, במקום בבתי ההורים, בכדי למנוע מהאפשרות שהילדים יהיו עדים לעימות פנים-אל פנים בין ההורים. גורמים נוספים שנמצאו כמגנים על הילדים במצבים של עימות הורי כוללים יחסים טובים עם הורה אחד לפחות, חום הורי ותמיכה מהאחים והאחיות[20].

הילדים לא מפיקים תועלת ממגע תכוף עם ההורה הלא-משמורן כאשר הוא חולה במחלת נפש או במקרים בהם אותו הורה מכור לסמים או בעל הרגלי הורות ירודים, בדיוק באותה מידה שהסתגלות הילדים מושפעת באופן שלילי כאשר ההורה המשמורן סובל מבעיות דומות[9],[14],[74],[86],[89],[90],[91].

לא רק תדירות הביקורים חשובה, אלא גם איכות היחסים בין ההורה והילד, סוג ההורות המסופק על ידי האבות, ומשך המגע - כל אלה קשורים להסתגלות הילדים[57].

נצפה כי כאשר לילדים יש יחסים קרובים עם אביהם, והאבות מעורבים באופן פעיל בחייהם, מגע תכוף קשור באופן מובהק להסתגלות טובה יותר והישגים אקדמיים משופרים בילדים בגיל בית הספר, בהשוואה לילדים עם אבות פחות מעורבים. מעורבות פעילה במקרים אלה כוללת עזרה בהכנת שיעורי הבית, תמיכה רגשית, ציפיות המותאמות לגיל מהילדים, והורות סמכותית (הצבת גבולות כראוי, משמעת לא כפייתית, וקביעת כללים וחוקי התנהגות)[30],[31].

מעורבות אבהית מופחתת לאחר הגירושין קשורה ליותר בעיות התנהגות, בעיקר בקרב בנים, אך כאשר גם האמהות וגם האבות מעורבים באופן פעיל ומספקים הורות סמכותית כולל בקרה על התנהגות הילדים, לבנים בגיל ההתבגרות לא היו יותר התנהגויות עברייניות מאשר לילדים במשפחות עם הורים נשואים[74],[85].

שיעורים גבוהים יותר של מעורבות אבהית קשורים עם מיומנויות התנהגות הסתגלותיות טובות יותר, מיומנויות תקשורת וחִבְרוּת (Socialization) טובות יותר בילדים בגיל צעיר מאוד, בהשוואה למקרים בהם יש פחות מעורבות אבהית[91].

מעורבות אבהית גבוהה יותר בבית הספר קשורה עם תפקוד אקדמי טוב יותר והתנהגות טובה יותר, כולל יותר ציונים גבוהים יותר, פחות היעדרויות, וגישה חיובית יותר לבית הספר, בהשוואה לילדים הצעירים שאבותיהם היו פחות מעורבים[32].

מתבגרים שאבותיהם היו מעורבים באופן פעיל ותמכו בילדים באופן סדיר, באופן מובהק נטו יותר לסיים את התיכון ולהיכנס לקולג', בהשוואה לאלה שאבותיהם לא התנהגו כך[92].

בכדי לשמור ולקבע את הקשרים שנוצרו עם שני ההורים לפני הפרידה, חשוב שלתינוקות ולפעוטות (Toddlers) ימשיכו להיות מגעים תכופים, כולל לינות למשך הלילה, עם ההורה הלא-משמורן שלהם, וללא פרידה ממושכת מאף אחד מההורים[22],[93],[94],[95].

בקרב משפחות שחוו פרידה וגירושין ללא היסטוריה של אלימות, לילדים בגילאי 4-6 שנים, שלנו לילה אחד או יותר אצל אביהם, הייתה הסתגלות פסיכולוגית וחברתית טובה יותר בהשוואה לילדים שלא זכו ללינות אצל האבות. למרות שלא היה קשר בין לינות בבית האב לבין ההסתגלות הפסיכולוגית בקרב הקבוצה של גילאי 0-3 שנים, ההורים דיווחו על פחות בעיות חברתיות ובעיות קשב בקרב ילדים למשפחות בהן היו לינות לילה, בהשוואה למשפחות שבהן לא היו לינות לילה. בקרב הילדים הצעירים הללו, לוח זמנים עקבי היה מנבא חשוב בהסתגלות טובה של הילדים[57],[94].

משמורת פיזית יחידנית מול משמורת פיזית משותפת

מחקרים מוקדמים של משמורת פיזית משותפת דיווחו על הסתגלות טובה יותר של הילדים בהשוואה לילדים שהיו במשמורת יחידנית, ושביעות רצון טובה יותר כפי שבוטאה על ידי ילדים למשמורת משותפת. יחד עם זאת המדגמים היו יחסית קטנים ולא מייצגים[57].

ניתוח על (Meta analysis) של 33 מחקרים[57], שהשוו משמורת משותפת לעומת משמורת אימהית יחידנית ממדגמים שנלקחו מבתי ספר, בתי משפט וכדומה, הראו כי ילדים הנמצאים בהסדרים של משמורת משותפת הסתגלו טוב יותר תוך בחינת מדדים רבים של הסתגלות: הסתגלות כללית, התנהגותית, רגשית, ההערכה העצמית, היחסים המשפחתיים, והסתגלות לחיי הגירושין.

ללא קשר אם הציונים נקבעו על ידי האמהות, האבות, המורים, הקלינאים או הילדים עצמם - ילדים במשמורת משותפת הסתגלו טוב יותר בהשוואה לילדים עם משמורת אם יחידנית.

שני מחקרים נוספים מצאו באופן דומה שמשמורת פיזית משותפת יותר מועילה לילדים ולמתבגרים בהשוואה למשמורת אימהית יחידנית, מבחינת מדדים רבים, כאשר העימות היה בעוצמה נמוכה, אך יתרונות אלה פחתו כאשר היו רמות גבוהות של עימות[67],[96].

המצב בישראל

בשנת 2005 מונתה ועדת שניט על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני, על מנת לבדוק ולהמליץ בכל הקשור להבטים המשפטיים של האחריות ההורית במצבי גירושין.

בכתב המינוי של הוועדה היא התבקשה לבחון את אופן יישום הכללים הקבועים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962 בנוגע למימוש ההורות ולקביעת המשמורת והסדרי הראיה בעת הגירושין. בפרט התבקשה הוועדה לתת המלצותיה לעניין הצידוק להמשיך את תחולתה של "חזקת הגיל הרך", שבסעיף 25 לחוק, הקובעת שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם, אלא אם כן החליט בית המשפט שיש סיבות מיוחדות לקבוע אחרת.

הקמת הוועדה נועדה להסדיר את נושא האחריות ההורית על פי אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, 1989, שמדינת ישראל אשררה בשנת 1991. האמנה מתבססת על תפיסה שהתפתחה בשני הדורות האחרונים, לפיה ילדים הם בעלי זכויות כלפי הוריהם וכלפי המדינה. בהתאם לכך ההורים אחראים במשותף להבטיח טובת הילד כשיקול ראשון במעלה, ולממש זכויותיו העצמאיות של ילדם המנויות באמנה.

תמצית המלצות הוועדה:

אחריות הורית: הוצע להשתית בחוק את מערכת יחסי הגומלין בין הורים ובין ילדיהם על האחריות ההורית המשותפת למימוש זכויות ילדיהם. זכויות אלה חובקות את כל תחומי חייו של הילד והן באות להבטיח את שלומו ורווחתו ואת הקשר הממשי בינו לבין שני הוריו, גם כשהם מתגרשים

טובת הילד: לפי האמנה נדרשים ההורים והמדינה להעמיד בראש מעייניהם את טובת הילד באופן שיהווה שיקול ראשון במעלה בכל פעולה שהם נוקטים בענייניו. עקרון העל של טובת הילד מבטא תפיסה שעל ההורים לתת משקל מועדף לזכויות הילד וצרכיו ההתפתחותיים

קווים מנחים לקביעת טובת הילד: בשל כך שכל ילד הוא אדם עצמאי, טובתו ואופן מימוש זכויותיו על ידי הוריו במשותף צריכה להיבחן באופן אישי בעת קביעת הסדרי ההורות בגירושין. לכן, אין מקום לקבוע חזקה כללית כמו "חזקת הגיל הרך", לאופן מימוש טובת הילד וזכויותיו. במקום זאת מוצע לקבוע בחוק קווים מנחים לקביעת טובת הילד על ידי בית המשפט כאשר ההורים אינם מגיעים להסכמה

עידוד שיתוף הפעולה בין ההורים וצמצום ההתדיינות בענייני הילדים: הואיל ונקודת המוצא של החוק המוצע היא עקרון "טובת הילד" כשיקול ראשון במעלה, יש לעודד הידברות בין ההורים, באמצעות גישור או ייעוץ טיפולי, שיאפשר לממש את זכויות הילד בדרכי שלום ולמנוע מהילד פגיעות הכרוכות בהתדיינות בבית המשפט בעניינו. כאשר ההורים לא הגיעו להסכמה, כל אחד מההורים יידרש להגיש לבית המשפט הצעה להסכם הורות בעניין אופן מימוש אחריותם ההורית כלפי ילדם

הגירה: מדובר באחד הנושאים מעוררי המחלוקת בין ההורים – בכל הנוגע למקרים בהם אחד מן ההורים מבקש להגר מן הארץ עם הילד. על מנת להבטיח את שמירת הקשר של הילד עם שני הוריו והתפתחותו התקינה, מוצע להסדיר במפורש נושא זה בחוק

אכיפת הסדרי ההורות: כדי להבטיח מימוש הסדרי האחריות ההורית על ידי שני ההורים, מוצע לקבוע בחוק זכות להפעיל אמצעי אכיפה משפטיים, לפי שיקול דעת בית המשפט, כלפי הורה המפר אחריותו ההורית, לרבות זכות לפיצויים מהורה שמתרשל במילוי אחריותו ההורית